בר מצווה לנער עם מוגבלות שכלית-התפתחותית

(בית המדרש ההלכתי של בית הלל)

א. בר מצווה

"בן שלוש עשרה למצוות". גיל בר המצווה הוא הזמן שבו, על פי מסורת ההלכה, הופך הנער לאיש, לגדול, ונכנס בערבות של כלל ישראל. על פי מסורת קדומה, זה הזמן שבו מביאים את הנער להתברך מן הזקנים ולהתפלל עליו שיהיה נאמן לתורת ישראל ולמצוות ה'.

העדות השונות ידעו לעצב את טקס ההתבגרות שיבטא את מטען הערכים הזה. בלבו של הטקס נמצאת העלייה לתורה, המסמלת את הפיכתו של הנער לגדול, ומכאן ואילך גם לשותף בתפילות הציבור ובאחריות על המשכיות קיום התורה והעברתה מדור לדור.

טקסי בר המצווה מלאים התרגשות משפחתית וקהילתית, הסוחפת את הנער לקבל עליו עול תורה ומצוות. הקהילה מתברכת בנעריה, ומבטאת את ערכיה בקבלת החבר החדש אל חיקה.

האם גם נער עם מוגבלות שכלית-התפתחותית (להלן: מש"ה) יכול לעבור את תהליך החניכה הזה? היזכה גם הוא לעלות לתורה, לברך את ה' ולהצהיר 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'? התוכל משפחתו לחוש שחינוכה במשך שלוש עשרה שנים נשא פרי, והנה בנה מצטרף כגדול לקהילה?[2]

מסמך זה ינסה להשיב לשאלות הללו, על פי ההלכה ורוחה.

ב. מה ה' א-להיך שואל מעמך?

חלק משכלול עולמו של הקב"ה הנדרש מאתנו, הוא לתקן עוולות ולצרף חברים תחת כנפי השכינה. לעניין זה הוקדש המאמר 'יחס התורה וההלכה לאנשים עם מוגבלויות לאור התפתחויות המדע והמוסר'.[3]

נערים עם מש"ה מאתגרים אותנו ליזום צעדים שייצרו מציאות שבה חגיגת בר מצווה לנערים הללו בקהילה תהיה דבר מוכר ורגיל, גם לקהילה וגם למשפחות הנערים.

הצעד הראשון בדרך הזו הוא אימוץ הגישה העקרונית, הקובעת בבהירות כי נערים אלו זכאים לחגיגת בר מצווה בקהילותינו, ויחגגו אותה בתוכנו. עלינו להחמיר ככל שנוכל במצוות "ואהבת לרעך כמוך", על ידי הכלת הנער כחבר בקהילה ככל חבר אחר. במקרים שבהם מבחינה הלכתית "יקוב הדין את ההר", ומצבו של הנער אינו מאפשר לו לחגוג את בר המצווה שלו כמו שאר הנערים, מוטל עלינו למצוא דרכים חלופיות משמעותיות לחגיגת בר המצווה. בין כך ובין כך, עלינו 'לתפור חליפה אישית' לכל נער, חליפה המתאימה ליכולותיו, כדי שהוא ומשפחתו יחגגו את בר המצווה שלו בדרך משמעותית המכבדת אותם.

חשוב להפנים את הגישה שההתמודדות עם האתגר הזה היא הזדמנות, לא בעיה: הזדמנות לתיקון, הן כלפי היחיד – אותו נער בעל מוגבלות; הן כלפי משפחתו, הנלחמת מלחמה מתמדת להביא אותו לתפקוד המקסימלי האפשרי; והן כלפי הקהילה – זו הזדמנות עבורה להעשיר את עולמה בדרך של הזדהות עם הזולת והכלתו, ובדרך זו לקדם את תיקון החברה בכללה.

הגישה הזו כלפי הנער ומשפחתו תאפשר להם לשמוח בבר המצווה בצורה המלאה ביותר, ותקדם את הדבקות בתורת ה' ובמצוותיו על ידי הקהילה כולה.

ג. תפקיד הקהילה והמנהיגות הרוחנית (רבנים, מורים ושאר ראשי הקהילה)

לקהילה ולמנהיגות התורנית יש תפקיד ראשון במעלה בנושא שבו אנו דנים.

1. כל אדם נברא בצלם א-להים. על המנהיגות התורנית ללמד ערך תורני זה ולהדגיש את חשיבותו. דווקא במקומות שבהם יש פער בין תפיסה ערכית תיאורטית לבין יישומה למעשה, מוטל על הקהילה ללמוד להכיל בתוכה אנשים עם מוגבלות.

2. יחסה של המשפחה הקרובה אל בנה בעל המוגבלות עשוי להשפיע על התפתחותו של הנער לטוב או למוטב. על המנהיגות התורנית ועל הקהילה לתמוך במשפחה ולעודד אותה להכלה חיובית של בנה, כפי כוחה.

3. השתתפותו הפעילה והחיובית של המנהיג התורני בהשתלבותו של נער עם מש"ה, עשויה להשפיע על גורלו התורני ועל זיקתו של הנער למסורת ישראל ומצוותיה. "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם".

4. ילדים עם מש"ה מגיעים היום להתפתחות מתקדמת יותר מבעבר. לצד הכלים המדעיים החדשים התורמים לכך, הגורם המשפיע הוא נחישותם של בני המשפחה, המעצימה את היכולות של ילדיהם בצורה מעוררת השראה. משפחות אלה מתמודדות עם הגבולות המקובלים בחברה במסגרות טיפוליות, במוסדות חינוך, וגם בקהילות. לעתים הן חשות תחושת בדידות. הקהילה התומכת, ובראשה מנהיגה הרוחני, עשויה להיות שותפה למשפחות בתהליך זה, להוציא אותן מתחושת הבדידות ולהשפיע על החברה בכללה להיות מכילה יותר.

5. תחום נוסף המשחר לפתחה של המנהיגות הרוחנית הוא בירור הסוגיות ההלכתיות על מעמדו של נער עם מש"ה, ואת אפשרות שילובו בקהילה שומרת מצוות. ככל שתלמידי חכמים יידרשו לסוגיות אלה ויעסקו בהן הלכה למעשה, תרבה הדעת ותוביל לפסיקת הלכה המבוססת על הבנת המציאות החדשה על רגישויותיה האנושיות.

במקביל, מן הראוי להכין חלופות למקרים שבהם, מסיבות שונות, לא ניתן יהיה לחגוג את בר המצווה בדרך המקובלת; חלופות משמעותיות שמותאמות ליכולותיו של הילד ומכבדות אותו ואת משפחתו. מפגש עם הורי הנער לקראת תקופת בר המצווה עשויה להוליד תיאום ציפיות ויכולות. אפשר לכבד את הנער באחיזה בספר תורה או בקריאת פסוק מן הפרשה, לפי יכולותיו. ניתן לדחות את הטקס ולהתאימו להתפתחותו של הנער, ואין חובה לקיים אותו בגיל המדויק.[4] ניתן לקבוע בוקר מימות השבוע שבו יתקיים מפגש עם משפחה וידידים. המטרה הראשית היא לקבוע זמן שיציין באופן משמעותי את כניסת הנער למצוות.[5]

ד. בירור הלכה: חגיגת בר מצווה לנער עם מוגבלות שכלית-התפתחותית

שאלה:

האם נער עם מוגבלות שכלית-התפתחותית רשאי לחגוג בר מצווה בעלייה לתורה, בקריאת התורה ובהוצאת הציבור ידי חובה? ועוד: האם יש אפשרות שנער בעל מש"ה יעלה לתורה, גם אם אינו מוציא את הרבים ידי חובה? האם יש בכך ערך?

תשובה:

חגיגת בר המצווה נחשבת טקס חניכה יהודי-דתי-קהילתי. לקיומו של הטקס חשיבות נפשית וחברתית לנער המתבגר ולמשפחתו. נערים עם מגבלה שכלית-התפתחותית ומשפחותיהם עומדים לעתים במבוכה לקראת גיל בר המצווה. המבוכה נובעת הן מחוסר ידיעה האם הנער כשר לבוא בקהל העולים לתורה, והן מתגובת הקהילה לאתגר זה.

בשורות הבאות מוצג בירור הלכה בשאלה זו. ראשית, נציג את מסקנתו:

נער עם מגבלה שכלית-התפתחותית שיכול ללמוד את קריאת התורה וברכותיה ומבין בהבנה פשוטה את משמעות המצווה, מחויב במצוות ורשאי לעלות לתורה ולהוציא את הרבים ידי חובה. אף מי שלא עומד במדדים אלו יכול לעלות לתורה למפטיר ולברך.

בכדי להתחייב במצוות התורה ולקיים אותן, נחוצה דעת. לכן פטרו חכמים מקיום המצוות את 'חסרי הדעת': הקטן ו'השוטה'.[6] מיהו 'השוטה'? העמדה המקובלת בפוסקים היא שמדובר בבוגר, החולה בחולי נפשי המשבש את דעתו. מה בדבר אדם עם מוגבלות שכלית-התפתחותית? יש מי שרואה אותו 'כשוטה' הפטור מן המצוות, ויש שמכליל אותו בקבוצה אחרת, שנקראת 'פתי'. האם הפתי חייב במצוות? גם בזאת נחלקו הפוסקים. לפי דברי הרמב"ם והחת"ם סופר, התשובה לשאלה זו תלויה במבחן כשירות, שאמור לבחון כל מקרה וכל אדם לגופו.

עמדה מרכזית שנקטו בה הפוסקים האחרונים מבחינה בין סוגים של פתי. כדי להיות חייב במצוות אין צורך בדעה של בגיר ממוצע, אלא די ב'דעת הפעוטות'. עמידה במבחני הבנה או יכולת למידה תכליל אותו בקבוצת מחויבי המצוות – אם הוא 'יודע שהקב"ה נתן לנו תורה ואנו מקיימים מצוותיו', הוא נחשב בר-חיוב, וממילא יכול להוציא את הרבים ידי חובתם.

יש מקום למחשבה שגם מי שרואה את הפתי כשוטה, מתייחס לדרגה התחתונה של הפתי, שדעתו משובשת ביותר, כלשונו של הרמב"ם:

'הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרים זה את זה, ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ'.

לכן נראה כי נער עם מגבלות שכלית-התפתחותית שמסוגל ללמוד את הקריאה בתורה, מבין בהבנה פשוטה את משמעות קיום המצוות ויכול, כמובן, לקרוא כראוי – רשאי לעלות לתורה ולהוציא את הרבים ידי חובה.

עם זאת, גם נער בעל רמת התפתחות נמוכה יותר, אף שאינו מוציא את הרבים ידי חובה, יש ערך רב בשיתופו בקיום המצוות ובסדרי הקהילה. חלק מאחריותה של הקהילה הוא לדאוג ללב פתוח וחם, וליד שמזמינה את הנערים והבוגרים הללו ומשתפת אותם בחיי הקהילה ובית הכנסת.

ולעניין הקריאה בתורה. על פי האמור בתלמודים, קטן היודע למי מברכים, אף שאינו חייב במצוות, יכול לעלות לתורה, לקרוא ולברך. אף שהפוסקים הטילו מגבלות על דין זה, עליית קטן למפטיר בשבת רגילה, בה המפטיר חוזר על הפסוקים האחרונים של הפרשה, מותרת ללא פקפוק.

על כן, גם נערים עם מש"ה, שיש ספק אם הם נחשבים חייבים במצוות, יוכלו לעלות למפטיר ולברך.

ה. מסקנות

המציאות החדשה של השתלבות אנשים עם מגבלות בקהילה מחייבת את המנהיגות התורנית ואת חברי הקהילה להוביל מהלך של השתלבותם המקסימלית בקהילה.

חגיגת בר המצווה בקהילה היא אחד האירועים שעלינו להתייחס אליהם. ההלכה מאפשרת לכל נער לחגוג בר מצווה בקהילה, לפי כשרונותיו ויכולותיו. על כן, הקהילה נדרשת לסייע למשפחות הנערים במיצוי האפשרויות של חגיגת בר המצווה, ולהוביל שינוי בקהילה בתחום זה במקום הנדרש.

ככל שנפעל בתחום חשוב זה נהיה חברה יותר מתוקנת, חברה הראויה לגאולה, ונזכה להיות שותפים במימוש נבואת הנביא ישעיהו:

"חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ: אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב חִזְקוּ אַל תִּירָאוּ הִנֵּה אֱ-לֹהֵיכֶם נָקָם יָבוֹא גְּמוּל אֱ-לֹהִים הוּא יָבוֹא וְיֹשַׁעֲכֶם".

זאת, עד שנזכה לקיום אותה נבואה במלואה:

"אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה: אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם: … וּפְדוּיֵי א-דנָי יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו ל"ה).

ו. הרחבת בירור ההלכה ומקורותיה (העוגנים ההלכתיים לפסיקה שבסעיף הקודם)

א. תנאי הדעת

על פי דין תורה, החיוב במצוות מותנה בדעת.[7] לא רק קטנים פטורים מן המצוות, אלא אף גדולים 'חסרי דעת'. אחד מחסרי הדעת הוא 'השוטה'. התלמוד[8] מאפיין את השוטה במספר סימנים[9] המעידים על חסרון הדעת שלו: היוצא יחידי בלילה, הלן בבית הקברות, המקרע כסותו והמאבד כל מה שנותנים לו.[10]

האם אלו האפיונים היחידים, או שהם דוגמה לחולשת דעתו של האדם? הראשונים נחלקו בדבר.[11] למחלוקת זו השלכה אגבית לבירור: מי כלול בגדר שוטה? לפי עמדתו של ר' חיים סולובייצ'יק,[12] כלולים באפיונים אלה לא רק החולים בחולי נפשי, הגורם להפחתה בדעה צלולה,[13] אלא גם אנשים עם מוגבלות שכלית-התפתחותית. אמנם רוב האחרונים חולקים ורואים ב'שוטה' התלמודי רק מי שחולה מחלת נפש.[14] מעמדו של בעל מוגבלות שכלית-התפתחותית נתון, לפי דעתם, במונח שטבע הרמב"ם: 'פתי'.

ב. פתי

הרמב"ם כותב בהלכות עדות פרק ט הלכה י:

הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרים זה את זה, ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם, והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי שיראה הדיין, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב.

את ההבדל בין שוטה (חולה חולי נפשי) לבין בעל מוגבלות שכלית-התפתחותית, מבחינת הדרישה ל'דעת' בקיום מצוות ובעשיית מעשי קניין, מבהיר הסמ"ע (חו"מ סימן לה ס"ק כא):

זהו החילוק בין פתי לשוטה, שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים, משא"כ פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר. אבל מצד אחד הוא גרע מהשוטה, שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם. והפתי הוא שאין לו שכל גמור, ואינו מבין שום דבר בדרך שמבינין אותו שאר בני אדם…

הרמב"ם מזהה את הפתי כשוטה.[15] אולם חלק מן הפוסקים צמצמו את המשמעות של זהות זו. המהרי"ט[16] קובע כי דברי הרמב"ם נאמרו רק על מי שדעתו מוגבלת מאוד ואין לו יכולת הבנה כלל, כלשון הרמב"ם: "הפתאים ביותר". בנוסף לכך, הוא מעמיד את דברי הרמב"ם רק בתחום של עדות, בעוד שבדיני קניינים ואף גיטין וקידושין, אם מסבירים לו ומבין נחשב כפיקח.

החת"ס[17] קובע בדרכו של הרמב"ם כי חסרון בדעת אף בלא "שום שגעון וטרוף הדעת" פוסל את האדם לעדות ולשאר דיני תורה. התקדים שלו הוא דין החרש המופיע בתלמוד, שעל אף שאין הוא שוטה, נחשב כחסר דעת. אולם היות ופסול הוא של דעת, הרי ש (ההדגשה שלי):

ומשום הכי כשמרגישים בהם שום דעתא צלותא (=דעה צלולה) מועיל וכל מעשיהם כמעשה הפקחים… כל פתי שנשאר לו עדיין דעתא צלותא הרי הוא כפקח.

עמדת החת"ס קובעת, אפוא, שבתוך קבוצת בעלי המוגבלויות השכליות-התפתחותיות יש להבחין בין כאלו שנחשבים חסרי דעת, והם במעמד ה'שוטה' ההלכתי, לבין מי שרואים בו ניצוץ של תבונה או דעה צלולה, שהוא נחשב כפיקח.

ג. מבחני הדעת

בין האחרונים רווחת הדעה כי ה'דעת' הנחוצה לביצוע מעשים משפטיים ולחיוב במצוות בדיני תורה היא 'דעת של פעוטות'. 'עונת הפעוטות' הוא מושג הלכתי, הקובע שאף קטן יכול לעשות מעשי קניין, בתנאי שיש בו 'מעט הבחנה'.[18] אמנם רוב דיני התורה לא מתקיימים על ידי פעוט–קטן, שכן התורה דורשת דווקא גדול, ואף מה שאפשרו לקטן לפעול בקניינים הוא מכוח תקנת חכמים 'כדי חייו'.[19] אמנם נראה שרמה זו של דעת, די בה גם לקיים חלק מדיני התורה – לפי חלק מן הדעות בקרב חכמים – כפי שעולה מסוגיית התלמוד.[20]

אף שבתלמוד מופיעות דעות שונות[21] על גיל 'עונת הפעוטות' (בטווח שבין גיל 6 לגיל 10), המסקנה היא שהקריטריון איננו הגיל הביולוגי, אלא רמת הדעת: 'כל חד וחד לפי חורפיה'.[22]

האם ניתן לתרגם מדד זה למערכת קריטריונים עכשווית? יש המבקשים לקבוע שהדעת הנדרשת מקבילה למבחני IQ, ולפיכך, הדרישה בדעת הפעוטות היא למנת משכל ממוצעת של ילד בן שמונה שנים.[23] יש ששוללים את ההצעה הזו וסבורים שהמבחן ל'דעת' נוגע ליכולת הלמידה. פרופ' ראובן פוירשטיין והרב רפי פוירשטיין תוהים בהקדמה לספרם: מדוע לדברי החת"ס די 'בשום דעתא דצילותא' כדי להחשיב את הפתי כפיקח?

מהו ההיגיון הפסיכולוגי בדברי החת"ס? מדוע די 'בשום דעתא צילותא'? … מדוע נצנוץ של יכולת מהווה ראיה מספיקה לכישוריו השכליים הנרחבים של האדם?

תשובה לשאלה זו נמצאת בתיאוריית כושר ההשתנות הקוגניטיבית המבנית של פוירשטיין. תיאוריה זו מניחה שכישורי החשיבה שלנו אינם מולדים אלא נרכשים, ולכן המהות של 'הדעת' היא 'הלמידה', כיוון שאם אין תהליך של למידה אין דעת. אך ניתן להפוך את המשפט: אם יש 'דעת', סימן שיש כאן תהליך של למידה. ואם יש כאן תהליך של למידה, אזי הנער איננו פתי, משום שפתי הוא מי שאיננו יודע ללמוד. מי שאיננו יודע ללמוד, גם לא יידע לחשוב ויהיה חסר 'דעת'. אך מי שהוכיח את יכולתו ללמוד, בכך שיש לו אפילו אי אחד של דעת בתוך אוקיינוס של חוסר דעת, חזקה עליו שהאי ייבש את האוקיינוס. על כן, לדעתם יש לקבוע את מעמד הפיקחות לא לפי מבחני דעת אלא על פי מבחני כושר למידה. לתפיסה זו יש רמז בדברי התלמוד.[24]

על רקע זה עולה המסקנה כי אדם עם מוגבלות שכלית שהגיע לדעת הפעוטות ועבר את גיל המצוות, הרי הוא כגדול לכל דיני תורה ולעשיית מעשי קניין.[25] כך כותב הרב פ' שיינברג במאמר חשוב בסוגיה זו:[26]

ולפ"ד מסתבר לומר דגם מפגר אם יש בו הדעת של פעוטות והוא בן י"ג שנה שהוא נקרא גדול, ויהא מחויב במצוות כמו גדול ממש. דהא יש כאן שני התנאים שהוא גדול בשנים, וגם יש בו הדעת של גדלות, שאינו נחשב לשוטה משום שהגיע לכלל דעת.

עמדה דומה מצויה בדברי פוסקים נוספים,[27] וכן סבור הרב ש"ז אוירבך (מנחת-שלמה ח"א סי' לד), אלא שמותיר את הפטור לעניין העונש.

נראה דכל שהוא מבין ויש לו דעת כמו פעוטות, ויודע שהקב"ה נתן לנו תורה ואנו מקיימים מצוותיו, דשפיר חשיב כבר-דעת לעניין קיום מצוות. ובהגיעו לגיל י"ג שנה, הרי הוא חשוב כגדול… ומיהו לעניין עונשים, שפיר נראה דכמו דחס רחמנא על קטן, כך גם מפגר כקטן הוא, דחשיב לענין זה, אע"ג שהוא גדול.

ד. ערך עשיית המצוות על ידי מי שאינו בן דעת

האם יש ערך לקיום מצוות גם על ידי מי שלא מחויב בהן? האם יש ערך דתי-הלכתי למאמץ המכוון לשיתוף קטן שלא הגיע ל'גיל חינוך', או מי שאינו מוגדר 'בן דעת' על פי ההלכה לעניין קיום מצוות?

האחרונים דנו באפשרות של קטן שהגדיל בימי ספירת העומר להמשיך ולספור בברכה. כך נימק המהר"ם שי"ק (שו"ת או"ח רסט) את הצידוק להמשך הספירה בברכה:

u נראה לי דגם בקטן אם הוא בר דעת אלא דהתורה לא צוותה אותו עד שיהא בר י״ג שנה. כיון שהתורה ידעה שאין שכל הקטן חזק כ״כ עד שנעשה בר י״ג, ואעפי"כ הוא מצווה כאינו מצווה ועושה. כמו דמצינו דחס התורה על מביאי קרבן עולה ויורד משום שהוא עני. ואפילו אם מביא קרבן עשיר אעפי״כ יצא וגם עשה המצווה. אלא שהמצווה אינו חזקה כ״כ. כמו מצווה ועושה. ואעפי״כ הוא מצווה. וכן גבי קטן הוא גם כן.

ניתן לשמוע בדבריו שמי שמקיים מצווה כאינו מצווה ועושה, יש למעשה שלו מעמד של מצווה. ממילא יש ערך בקיומה, אף אם לא תיחשב מצווה לכל דבר ועניין (כמו למשל להוציא אחרים ידי חובה).

תפיסה זו נרמזת גם בדברי הרמ"א (או"ח קכד ו):

הגה – וילמד בניו הקטנים שיענו: אמן, כי מיד שהתינוק עונה: אמן, יש לו חלק לעולם הבא (כל בו):

על אף שקטן זה עדיין לא הגיע לגיל חינוך, יש ערך באמירת אמן שלו. בדרך זו פוסע גם הרב ח"פ שיינברג, ואלו דבריו:

הנה… לכמה אחרונים דגם חרש שוטה וקטן חשיבי בני מצווה והינו שבגברא הוא בר מצווה אלא פומא הוא דכאיב ליה והוא אנוס[28] מחמת חסרון דעת…

וה"ה לדעתי במפגרים כשעושים בעצמם מעשה מצווה שפיר מקרי זה מעשה מצווה ויש להם שכר על זה על כל פנים כאילו מצווה ועושה, וממילא יש דין וחיוב על האב ללמדם עד כמה ששייך ולהרגילם בעשיית המצוות.

לשיתוף של בעל המוגבלויות בחיי הדת, גם כשאין בכך חיוב מצד ההלכה, יש ערך דתי. אי אפשר שלא להימנע מן המחשבה שיש בכך גם ערך אנושי-נפשי להורים המבקשים לשתף את בנם בעולם הערכים ובסדר החיים המקודש.

משימה זו מוטלת על כל מי שיש לו יכולת השפעה לקרב ולשבור מחיצות. כך כותב הרב פיינשטיין בתשובתו (אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן כט):

ולענין כשבאים בביהכ"נ, ודאי צריכים הציבור לקבלם בסבר פנים יפות, אף את מי שאין להם דעת ללמוד עמהם. וגם לראות שיענו אמן וקדושה לומר עמהם בין בשביל עצמן – שיקיימו מה שאפשר, וגם ההליכה לביהכ"נ בעצמה הוא מצווה וישקו את ספר התורה – ובין בשביל כבוד האבות.

ה. כללי ההלכה בעלייה לתורה

בהקשר זה יש לתת את הדעת על כללי העלייה לתורה.

לפי דברי התלמוד,[29] קטן, אף שאינו מחויב במצוות,[30] יכול לקרוא בתורה. כך פוסק השולחן ערוך, ומוסיף תנאי: שהקטן ידע למי מברכים.[31] מפרש ערוך השולחן (סעיף ט): "שיש בו קצת דעת להבין שהברכה היא לד' יתברך".

הפוסקים הטילו סדרה של מגבלות על דין זה. יש מי שאמר, על פי תורת הסוד, שקטן עולה דווקא בשביעי.[32] ואף חכמי הנגלה קבעו שהקטן מצטרף ואינו עיקר,[33] ולכן לא יעלו כל השבעה קטנים, אלא רק מיעוט העולים.[34] וכן רק בשבת מצטרף למניין שבעה, ולא בימים אחרים.[35] וכן, לא יכול הקטן להיות המקרא (=הקורא בספר תורה ואחרים מבוגרים עולים)[36] (אלא בלית ברירה[37]).

אמנם מוסכם על הכול כי קטן יכול לעלות למפטיר[38] ללא פקפוק.[39] ואף שיש קהילות שהגבילו עליית קטן,[40] בשעת הצורך בוודאי שהדבר אפשרי, שהרי כך עיקר הדין.[41] כמו כן יש להוסיף את שיטת הב"ח, הסבור שבמקרה שקטן העולה אינו קורא אלא רק מברך, הדבר אפשרי אף אם הקטן אינו יודע למי מברכים.[42]

על כן, נער עם מש"ה, אף לעמדה המטילה ספק ביחס לחיובו במצוות, יוכל לעלות לתורה ולקרוא את המפטיר ולברך ככל הקטנים. ולפי שיטת הב"ח, גם נער עם בעיות מש"ה קשות יכול לעלות לתורה ולברך, ללא קריאה.

אנחנו מודים לכל מי שתרם מידיעותיו ומניסיונו לכתיבת מסמך זה, לניסוחו ולהעשרתו – הן מתוך בית הלל והן מחוצה לה.

---

[1] תחת כותרת זו נכנסים נערים שכונו בעבר 'סובלים מפיגור שכלי', 'בעלי תסמונת דאון' ואף חלק מן הסובלים מאוטיזם. הגדרה מדויקת בכתב ובכלל, כפי שיוסבר בהמשך המסמך, אינה אפשרית. בהמשך יינתנו מספר פרמטרים להגדרת הקבוצה.

תוך כדי העיון בסוגיה זו, ומתוך מפגשים עם בני משפחות ועם אנשים שעובדים עם אנשים עם מש"ה, אנו לומדים יותר ויותר להקפיד על כבודם כבני אדם. לא לקרוא להם 'מוגבלים' או 'בעלי מוגבלות', אלא להדגיש את היותם – לפני הכול – אנשים, בני אדם ברואים בצלם א-להים, שיש להם מוגבלות מסוימת.

[2] סוגיית בת מצווה לנערה עם מש"ה וסוגיית בת מצווה בכלל יידונו במסמכים אחרים, בעתיד, בע"ה.

[3] פורסם בחוברת השביעית של בית הלל, סיוון תשע"ד.

[4] עצתו של הרב יואל קטן. הדבר עולה גם בקנה אחד עם החששות ההלכתיים שמעלה הרב בקשי-דורון; ראו: בנין אב, ח"ד תשובה ו, עמ' מו.

[5] תודה לרב בני לאו ששיתף אותנו בניסיונו. חלק מעצותיו שוקעו במסמך.

[6] השימוש במילה 'שוטה' נועד לחבר את הדיון ההלכתי למושגים המופיעים בתלמוד. למרות הזהירות המתבקשת והמקובלת להשתמש במונחים שאינם פוגעניים, לא מצאנו דרך לעיין בהלכה מבלי להשתמש במונחים הללו. בוודאי שאין הכוונה לפגוע, כפי שעולה מרוחו של המאמר וממסקנותיו.

[7] אנציקלופדיה תלמודית יז, עמ' תקלח.

[8] במסכת חגיגה דף ג ב – ד א. לפי דברי רש"י, משמעות הקריטריונים הללו היא לקבוע מי "פטור מן המצוות ומן העונש ואין קניינו קניין ואין ממכרו ממכר".

[9] התלמוד קובע כי מי שיש בו סימנים אלו מאופיין כשוטה רק אם הוא עושה אותם כשוטה: "עביד להו דרך שטות".

[10] בתלמוד מופיעה מחלוקת אמוראים האם די בסימן אחד, או יש צורך בכל הסימנים. הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים.

[11] הובאה דעתם בבית יוסף אבן העזר סימן קכא.

[12] מובא באוצר הפוסקים ח"ב בהערות עמ' כב.

[13] כפי שמחדד הרב מ"מ פרבשטיין במאמרו משפטי הדעת, רפואה והלכה – הלכה למעשה (תשס"ו) עמ' 91 שלא כל חולי נפשי משבש את הדעת.

[14] ראו הרב פרבשטיין, משפטי הדעת עמ' סז.

[15] וזו דעה שמצויה באחרונים שפתי כשוטה, למשל: שו"ת דברי מלכיאל ח"א סימן פו.

[16] שו"ת ח"ב, אבן העזר, סימן טז.

[17] שו"ת חת"ס ח"ד אבן העזר בסימן ב. עמדתו קרובה לביאור הראשון של המהרי"ט כפי שהוזכר לעיל.

[18] כפי האמור במשנה גיטין ה ז וכפי המבואר ברש"י יבמות קה ב ד"ה: קטנה חולצת.

[19] כדברי התלמוד בגיטין נט א.

[20] יבמות קה ב. משם עולה שלעמדת אחד התנאים קטנה יכולה לחלוץ (דין תורה) אם הגיעה לעונת הפעוטות. וראו בקובץ הערות סימן סו סעיף ו: "שני דינים ישנם בקטן: א) קטן שלא הגיע לכלל דעת הרי הוא שוטה. ב) קטן פיקח שאנו רואין שיש לו דעת כגדול, ומ"מ אין מעשה קטן כלום, והוא גזה"כ, מדכתיב איש ולא קטן, שאין כח במעשה קטן לפעול חלות קנין או קידושין… וכיון שמצינו בתקנת חכמים הפעוטות מקחן מקח, היינו שחכמים תיקנו שיועיל קנין קטן ואין צריך איש, אבל מ"מ צריך שיהא בו דעת שלא יהיה בכלל שוטה, וזהו שיעורא דפעוטות, ומזה למד רבא לדאורייתא לר' יוסי, דקטנה חולצת משהגיעה לעונת פעוטות, והוא שיעור דאורייתא היכא דליכא גזה"כ דגדול דוקא".

עמדה זו של הרב וסרמן שימשה עוגן לפתחי היתר בסוגיה. בין חברי בית המדרש היו שפקפקו בהפרדה בין דרישת ההלכה לגיל ביולוגי (13) לבין הדרישה לרמת הדעת. גם בתשובה בשו"ת בנין אב, ד, ו, מתקשה הרב בקשי-דורון לקבל אבחנה זו ופוסק שאדם עם מש"ה לא יכול להוציא את הרבים ידי חובתם. אולם מכיוון שכמה מחשובי פוסקי זמננו הסכימו עם הבחנה זו, זו נשארה העמדה המרכזית של בית המדרש.

[21] גיטין נא א: "…רב יהודה… כבר שית, כבר שב (6-7) . רב כהנא אמר: כבר שב, כבר תמני (7-8). במתניתא תנא: כבר תשע, כבר עשר".

[22] ובלשון הפוסקים נראה שיש להעמיד את הפעוט במבחן הדעת. כך למשל פוסק השולחן ערוך, חושן משפט רלה א: "קטן עד שש שנים, אין קנייתו לאחרים כלום. ומשש שנים עד שיגדיל, אם יודע בטיב משא ומתן דהיינו שבדקוהו ומצאוהו שיודע, ולאחר עשרה כל שאינו שוטה, מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת".

[23] על פי החלוקה המקובלת במחקר, מדובר באלו שמצויים בחלק הגבוה של קבוצת הפיגור הבינוני. אמנם הקביעה של גיל שמונה היא מעין ממוצע של העמדות המופיעות בסוגיה. יש להתחשב גם במחלוקת הראשונים בדבר הדרישה ל'חריפות' הפעוט. לפי הרמב"ם, דרישת החריפות היא עד בואו לגיל בגרות (הלכות מכירה כט ו: 'עד שיגדיל'); לפי הרא"ש דרישת החריפות היא עד גיל עשר (מובא בטור חו"מ רלה: "מבן עשר ואילך כל שאינו שוטה ממכרו ממכר", וכן פסק הרמ"א סעיף א) והשיטה הממוצעת של הרמ"ה מגיל עשר: "סתמיה בחזקת חריף" (שם).

[24] בסוגיה במסכת בבא בתרא קנה ב מתואר ויכוח בין קרוביו של מוגבל בדעת לבין לקוחות שרכשו ממנו נכסים. כל אחת מן הקבוצות ביקשה להוכיח שהוא חסר דעת (הקרובים – וממילא העסקה בטלה), או שהוא בן דעת (הלקוחות, כדי לקיים את העסקה). כשאמר המוכר דברי טעם לפני רבא, הכריע שהוא בן דעת. כלפי הטענה של הקרובים שהוא בסך הכול חזר על מה שלימדוהו הלקוחות לומר, ואין זה מדעתו העצמית, השיב רבא: 'אמר להו מסברי ליה סבר כיון דמסברי ליה וסבר מידע ידע'.

[25] ראו ראבי"ה ביאורי סוגיות תתקכא; ואף בשו"ת מהרש"ל סה ועוד.

[26] מוריה קכט-קל (תשמ"ב) עמ' נא-סו.

[27] באגרות משה יו"ד ד כט: "אבל מי שיש לו דעת במידת הפעוטות הוא ודאי חייב בכל המצוות". בשו"ת ציץ-אליעזר (חי"ד סי' סט) הביא את המהרי"ט בדעת הרמב"ם ופסק: "והנדון שלפנינו… שידעה להתפלל והלכה לבית הכנסת בכל שבת ויו"ט… היא לכל היותר בכלל הפתאים ביותר. ואם כן, שפיר היא חייבת במצוות." וראו גם את עמדת הרב ז"נ גולדברג (תחומין ז, עמ' 240) כתב: "ולפי"ז יש לדון בפתי מה דינו לעניין מצוות? ונראה שתלוי בהבנתו – מצווה שמבין, חייב בה כפיקח; ואילו מצווה שאינו מבין, דינו כשוטה." וצריך עיון.

[28] ראו בדברי הרב פיינשטיין, אגרות משה יו"ד ד כט, שמעלה אף הוא אפשרות כזו.

[29] מסכת מגילה כג ב.

[30] הערה זו מופיעה ביחס לאישה בכמה מן הפוסקים.

[31] או"ח רפב ג. תנאי זה הוזכר בבבלי (ברכות מח א; ערכין ג א) ביחס לצירוף הקטן לזימון. אך במקורות הארצישראליים הוא מוזכר גם ביחס לעליה לתורה. הב"י מביא מן הירושלמי: "אימתי עולה למנין שבעה…משידע למי מברכין". אמנם בלשון זאת לא נמצא בירושלמי. בברכות פ"ז ה"ב נמצא בלשון אחרת ("קטן לספר תורה עושין אותו סניף") אך מצאתי בלשון קרובה יותר בבראשית רבה צא ג. ואף באור זרוע ח"א קצו מזכיר מדרש זה.

[32] הביאו הבן איש חי תולדות שנה שניה יז. ואחרים.

[33] על פי לשון הירושלמי 'סעיף' ואף לבבלי דייקו: 'עולה למנין' אך לא כל מניין. וראו שו"ת הריב"ש שכא.

[34] ר"ן וכן עולה מן הריב"ש שהוזכר בהערה הקודמת הביאם להלכה הרמ"א רפב ג.

[35] משנה ברורה ס"ק יא בשם המגן אברהם והעולת שבת. הפוסקים הספרדים בדרך כלל מקלים יותר בסוגיה זו, וראו למשל בילקוט יוסף, קריאת התורה, קלה סעיף לב ובהערה לז שם.

[36] אליהו רבה רכה ג. מגן אברהם ס"ק ו. הפמ"ג פקפק בדן זה שכן מן התלמוד עולה שקטן עולה וקורא. ויישב בשער הציון שכוונת המ"א שאין הקטן יכול לקרוא את כל הפרשה, כשם שאין עולים שבעה קטנים. ומשמע מדבריו שמקצתה יכול לקרוא, אף שגדול עולה, כשם שעולים מקצת קטנים. אמנם צ"ע באפשרות זו לפי המנהג שקטנים כלל לא עולים לתורה חוץ ממפטיר. מה גם שמלשונו של האליהו רבה נראה שקטן אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובה כלל.

[37] משנה ברורה ס"ק יג. וראו גם בשער הציון ס"ק טז, שבו מטיל ספק אף בדין ששולל אפשרות שיעלו בכל העליות קטנים.

[38] יש מי שדקדק כי רק למפטיר יכול הוא לעלות אך דבריו צ"ע – ערוך השולחן סעיף י.

[39] אמנם במפטיר שאינו חוזר על הפרשה אלא קורא את חובת היום (כמו מוספין של יום טוב וארבע פרשיות) – נחלקו הראשונים אם יכול קטן לעלות. המרדכי בשם ר' משולם (מגילה תתט) כתב שקטן עולה (לא גרע מעלייתו למניין שבעה) ובשם ר"ת כתבו (המנהיג שבת סימן לד; הריב"ש דלעיל) שלא יוצא י"ח. כך הבין הבית יוסף (רפב) מחלוקת זו והכריע הרמ"א (רפב ד) שקטן יכול לקרא אף מפטיר של פרשיות אלו. אך חלקו האחרונים על פסק זה ואסרו לקטן לא רק לקרוא מפטיר זה, אלא אף לעלות לקריאה לא רק בפרשת זכור שי"א שהיא דאורייתא, אלא אף בשאר ארבע פרשיות – ראו משנה ברורה ס"ק כג. והאריך בעניינים אלו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ז סימן א.

[40] לעומת התנאי של השולחן ערוך "יודע למי מברכים", שמשמעותו בערך גיל 6 שנים (ילקוט יוסף סימן קלה סעיף לג), אך ראו במשנה ברורה סוף ס"ק לג וביאור הלכה שם ד"ה: 'או בד' פרשיות', שמעמיק את הדרישה ליודע לקרוא מן הכתב מילה מילה. ועפי"ז נהגו בקהילות שונות שלא להעלות קטן כלל עד שבוע שחל בו בר המצווה שלו. ראו בציץ אליעזר מן ההערה הקודמת ועוד.

[41] ראו למשל נימוק זה בהקשר דומה בילקוט יוסף קלה לד.

[42] בית חדש, טור, אורח חיים, סימן תרפה, ד"ה: 'כתב מהרש"ל'.

יש לי שאלה