שימוש בטלפון בשבת במצב של מצוקה נפשית

לא כל המצוקות שוות, וההלכה תתייחס באופן שונה לסוגים שונים של מצוקה נפשית. בדומה לבעיות בריאות גופניות, שלגביהן ההלכה מבחינה בין 'מיחוש בעלמא' (שולחן ערוך אורח חיים שכח:א), ל'חולה שאין בו סכנה', המשפיע על התפקוד הכללי (שם, שכח:יז), כך גם לגבי בריאות הנפש אין להקל בהלכות שבת עבור 'מיחוש בעלמא', אבל במצוקה נפשית הכרוכה בצער רב יש מקום להקל באיסורים מסוימים. יש שהמצוקה הנפשית עלולה להשפיע לטווח הרחוק על תפקודו ועל בריאותו הנפשית של האדם, ולעתים ההלכה מתייחסת לסכנה של 'טירוף הדעת' כמצב של פיקוח נפש, שבו מותרים – ואף חייבים – לחלל שבת אפילו באיסורי מלאכה מן התורה. אם מדובר, אפוא, במקרה שבו המצוקה הנפשית כרוכה בסיכון ארוך-טווח לבריאותו הנפשית של האדם, לא נהסס להתיר שיחת טלפון בשבת לכל מי שיוכל לסייע ביישוב דעתו של האדם, ואם יהיה צורך יש להקל אפילו בנסיעה ברכב ובכל מה שדרוש על-מנת לסייע לאדם הסובל. כמובן, לא כל מצוקה נפשית כרוכה בסיכון להידרדרות של הבריאות הנפשית לרמה שתיחשב פיקוח נפש, ויש לבחון היטב בכל מקרה אם אכן סיכון כזה עומד על הפרק. עם זאת כלל נקוט בידינו שספק פיקוח נפש דוחה את השבת, ולפיכך גם אם קיים ספק שמא המצוקה הנפשית עלולה לדרדר לאדם את בריאותו הנפשית יש להקל בכל העשוי למנוע את ההידרדרות, אפילו בביצוע איסורים מדאורייתא.

אם מדובר במצוקה הכרוכה בצער רב, אבל ברור לכל המעורבים שלא נשקפת לאדם סכנה ארוכת-טווח לבריאותו הנפשית, אין להתיר איסורים דאורייתא, אבל ההלכה מאפשרת להקל בדרכים שונות לגבי איסורים מדברי חכמים. מכיון שלדעת רוב הפוסקים שיחת טלפון כרוכה באיסורים מדברי חכמים, ולא באיסורים מן התורה, אפשר יהיה להיעזר בשיחות טלפון, אך יש למזער כמה שניתן את הפגיעה בקדושת שבת. יש להשאיר את הטלפון דלוק מערב שבת, ואם אפשר אף לבצע את החיוג ואת החיבור הטלפוני לפני כניסת השבת, כך שבשבת עצמה רק תתבצע השיחה עצמה. אם נוצר צורך להדליק או לחייג בשבת, יש לבצע זאת 'בשינוי' מאופן הפעולה הרגיל, כגון להקיש על מסך הטלפון ביד שמאל במקום יד ימין או באצבע שאין רגילים להשתמש בה לצורך זה. אך במקה הצורך ניתן אף להדליק ולחייג בשבת, ומותר להתקשר לכל מי שיכול להקל על המצוקה הנפשית. 

הרחבה הלכתית

המונח 'מצוקה נפשית', שאיננו מופיע כמובן במקורות ההלכה הקלסיים, עשוי לכלול תופעות נפשיות רבות ומגוונות. בתוך המקורות התלמודיים ניתן למצוא התייחסויות לתופעות נפשיות שונות, וביניהם 'שוטה' (העושה דברי שטות חריגים במיוחד), 'רוח רעה' (דיכאון), טירוף הדעת (מצב זמני של בלבול ושיבוש שכלי), בעתה (חרדה) ועוד. לכל תופעה עשויים להיות דינים שונים, המושרשים בשיקולים שונים: בתסמינים של כל תופעה, בשורשים שלה בנפש הסובל ובמציאות החיצונית, ובהשלכותיה לטווח הרחוק. על-מנת לעמוד על מעמדה ההלכתי של מצוקה נפשית מסוימת יש לקבוע אם ניתן לשייך אותה לאחת התופעות שנידונו במקורות. 

לצורך הדיון שלנו, נבחין בין מצוקות נפשיות העלולות לערער את בריאותו הנפשית של הסובל לבין מצוקות זמניות, שאין נשקפת מהן סכנה ארוכת-טווח לבריאותו הנפשית של הסובל. לגבי הסוג הראשון מסכם הרב פרופ' אברהם שטיינברג את גישת ההלכה: 

מניעת מחלת נפש, והצלה מפני התפתחות מחלה כזו, נחשבת כמצב של פיקוח נפש. לפיכך, מותר לחלל שבת, ולעבור על איסורים, כדי להציל אדם ממחלת נפש. 

את העיקרון הזה למדו הפוסקים מהמשנה במסכת שבת פ"ב מ"ה: 

המכבה את הנר משפי שהוא מתיירא מפני גויים, מפני לסטים, מפני רוח רעה או בשביל החולה שיישן – פטור. 

הגמרא (ל ע"א) מפרשת שהמקרים הנידונים במשנה כרוכים כולם בסכנת נפשות, ולפיכך כיבוי הנר איננו רק 'פטור' [= פטור מחיוב חטאת] אלא מותר לכתחילה. 'רוח רעה' נחשבת אפוא לפיקוח נפש אשר למענו מחללים את השבת, ויש להקיש מכאן למחלות נפש נוספות, כדברי הרב ווזנר בשו"ת שבט הלוי חלק ד סימן לד:

ופשיטא דנכנס רוח רעה לאו דוקא אלא כל אבדת הדעת  

אפשר להבין בדרכים שונות את ההתייחסות בהלכה למחלות נפש כפיקוח נפש. פוסקים רבים הבינו שמחלות נפש כרוכות במקרים רבים בסיכון ממשי לחיים, זאת באופנים שונים. מחלות נפש עלולות לפגוע ביכולתו של החולה לשמור על עצמו, וכדברי רש"י תענית כב ע"ב ד"ה מפני רוח רעה: 'ושמא יטבע בנהר או יפול וימות' (ובמונחים של ימינו: שמא יידרס בחציית כביש וכיו"ב). יש שמחלות נפש עלולות להביא למעשי אלימות או אובדנות, כדברי שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן סה: 'כיון שמצד המחלה [הנפשית] אפשר שתמית עצמה ואת אחרים [ו]הוא גם כן פקוח נפש') . יש גם מצבים שהמצוקה הנפשית עצמה – לעתים גם בלי מחלת נפשית ברקע – עלולה לקצר את חיי הסובל ולהיחשב כפיקוח נפש, כפי שעולה מההיתר ביומא פד ע"ב, 'ראה שננעלה דלת בפני תינוק – שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח', ואפילו כשמדובר במלאכה דאורייתא, זאת מתוך חשש 'שמא יבעת התינוק וימות' (רמב"ם הלכות שבת פ"ב הי"ז). 

חלק מהפוסקים טוענים שגם בלי חשש לסיכון ממשי לחיים, עדיין ההלכה תתייחס למחלת נפש כסוג של פיקוח נפש. חלקם סבורים שמחלת נפש העלולה להפוך את החולה ל'שוטה' הפטור ממצוות נחשבת כ'פיקוח נפש רוחני', השווה במעמדה ההלכתי לפיקוח נפש גופני, וכדברי הרב יצחק שמלקיש בשו"ת בית יצחק, אבן העזר, א, סימן לט: 

ואף שאין בו סכנת הגוף רק סכנת הדעת שהרי אמרו חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ואם הוא שוטה אינו שומר שבת.  

אחרים סבורים כי עצם הפגיעה באישיותו ובתפקודו של החולה מחשיבה את מחלת הנפש לפיקוח נפש, שכן 'שגעון דינו כסכנת כל הגוף' (הרב צבי שכטר, בעקבי הצאן, סימן י, אות ה, עמ' נה), ואף ניתן לראות בהידרדרות הנפשית 'מעין איבוד צלם אדם שבו'. לא כל הפוסקים מסכימים לתפיסה הזאת, ולפני שמסתמכים עליה כדי להקל באיסורים מן התורה יש להתייעץ עם מורה הלכה. 

כמובן שלא כל מצוקה נפשית עלולה לדרדר את הסובל למצב העלול לסכן חיים או להביאו לידי הגדרתו ההלכתית כ'שוטה', ויש לדון בכל מקרה לגופו ולהגביל את ההיתר לחלל שבת באיסורים מן התורה למקרים שבהם אכן קיים אחד מהחששות שנמנו לעיל. אך מאידך יש לזכור 'שספק נפשות דוחה את השבת' (רמב"ם הלכות שבת פ"ב מ"א, על-פי יומא פה ע"א-ע"ב), ולפיכך מספיק חשש סביר שמא המצוקה עלולה להידרדר לאחד מסוגי פיקוח הנפש שנמנו לעיל כדי להתיר חילול שבת בדינים מן התורה, וכפי שסיכמו הרב משה ארנרייך והרב יוסף כרמל (שו"ת במראה הבזק, ניסן תש"פ): 

כיוון שספק נפשות להקל, נראה שבכל אופן שיש חשש לטירוף דעתו של חולה נחשב הדבר לפיקוח נפש שמחללים עליו שבת אפילו באיסורי תורה, וקל וחומר באיסורי דרבנן. אמנם, בכל מקום שניתן למעט באיסורים ללא חשש שיהוי יש להעדיף לעשות באופן שאינו אסור אלא מדרבנן.

כאשר מדובר במצוקה נפשית שאין בה סיכון להידרדרות בבריאות הנפשית, עדיין יש בסיס בהלכה להתיר איסורי שבת מסוימים על-מנת להקל על המצוקה. אדם השרוי במצוקה נפשית נחשב כ'חולה שאין בו סכנה', על מנת לסייע ל'חולה שאין בו סכנה', המוגדר כמי שנופל למשכב מחמת חוליו או כמי שצער המיחוש גורם ל'חלה כל גופו' (שלחן ערוך אורח חיים שכח:יז). ללא ספק מצוקה נפשית גורמת לצער רב, ולדברי הרב צבי שכטר (בעקבי הצאן, סימן י, אות א, עמ' נג), היא נחשבת כ'חלה כל גופו', שמשמעה 'כל שנמנע האדם מלפעול פעולותיו באופן נורמלי מחמת חוליו'. על-מנת לסייע לחולה שאין בו סכנה, ההלכה מתירה לחלל שבת באמצעות אמירה לנכרי, או באמצעות איסורים דרבנן שישראל ביצע אותם 'בשינוי' (שלחן ערוך אורח חיים שכח:יז). יתר על כן, 'אם אי אפשר על-ידי שינוי ולא על-ידי נכרי, מותר לעשות [איסור דרבנן] כדרכו' (חיי אדם, הלכות שבת, כלל סט, סעיף יב).

במקרה של מצוקה נפשית חולפת, שאין בה סכנה של פיקוח נפש, נצטרך אפוא לקבוע מה מעמדה ההלכתי של שיחת טלפון בשבת, ויש לחלק בין השיחה עצמה לבין הפעלת המכשיר. לגבי הפעלת המכשיר – הדלקתו והחיוג ממנו למכשיר בצד השני – נחלקו הפוסקים אם איסורה בשבת הוא משום מלאכה דאורייתא (לפי החזון איש – בונה, לפי הרב אשר וייס יבלח"א – מכה בפטיש), איסור 'הולדת זרם' מדרבנן (הרב יצחק שמלקיס) או משום עובדין דחול (רש"ז אויערבך, הרב נחום אליעזר רבינוביץ).מכיון שרוב הפוסקים סבורים שמדובר באיסור דרבנן, מותר במקרים של מצוקה נפשית ניתן להקל בשעת הצורך להדליק טלפון בשבת ולחייג ממנו, אך הפוסקים מגבילים ומסייגים את ההיתר לישראל לבצע איסורים דרבנן לטובת חולה שאין בו סכנה. בדרך כלל הדלקת הטלפון יכולה להיעשות בערב שבת, ולעתים קרובות ניתן גם לבצע בערב שבת את החיוג והחיבור בין המכשירים, כך שלא יהיה צורך לבצע פעולות בשבת הכרוכות לפי רוב הפוסקים באיסורים דרבנן ולפי חלק מהפוסקים אף באיסורים דאורייתא. אם בכל זאת מתעורר צורך לבצע את ההדלקה או את החיוג בשבת, ככל הניתן יש לעשות זאת בשינוי, כגון ללחוץ על המתג ולהקיש על המספרים באמצעות חלק מהגוף או כלי שאינם רגילים להשתמש בו לצורך זה.