קריסת המגדלים שלי | חיים גרבר

קריסת המגדלים שלי | חיים גרבר

למדתי בישיבת עותניאל, לא מעט שנים, ואפילו קצת לימדתי. הייתי עמוק בתוך העיסוק בעולם ההלכתי תורני – רוחני. למדתי בכולל הלכה, סיימתי חמישה מתוך שישה מבחני סמיכה.

ואז התרחש המשבר הגדול שמוטט אותי לחצי שנה במיטה.

 כבר בתחילתו הרגשתי שהעולם הפנימי שלי קורס. הדימוי שאני משתמש בו כל הזמן הוא מבט על קו הרקיע של ניו יורק ביום שאחרי האחד עשר לספטמבר. מרכיבי יסוד בזהותי נעלמו. אישיותי נרמסה מתחת למגפיים של דכאון, נמעכה שם.

עדיין שפת האם שלי היא הלכתית. גם במקום הזה המרוסק שהייתי בו מצאתי עצמי חושב בשפה הלכתית גם כשבפועל, ההלכה כבר לא תפסה מקום משמעותי בחיי. ניהלתי עם עצמי את הדיונים ההלכתיים בראש באופן טבעי תוך כדי התקפי אכילה, עליתי 40 קילו בשנה ההיא, האוכל היה מסיח דעת. אכלתי בשר, ורציתי לאכול חלב, התחלתי להריץ בראש דיונים הלכתיים. נהגתי לשמור הפרדה בין בשר לחלב שש שעות. האם עלי לעשות התרת נדרים?  הרמ"א פוסק שלכתחילה אפשר לחכות רק שעה. האם במצבי אפשר לסמוך על הרמ"א למרות שזה לא היה מנהגי? הייתי זקוק להסחת דעת תמידית מעצמי ועל כן באותה תקופה ראיתי אינספור סדרות ללא הפסקה רק שמשהו ירוץ על המסך. וישכיח את עצמי מעצמי.

מגיעה שבת, ואני מוצא עצמי יושב מול המחשב ומפעיל אותו כדי לראות סרט, ושוב, בראש מתנהל הדיון ההלכתי לגבי חשמל בשבת: החזון איש אוסר מדין בונה, אחרים מדין מכה בפטיש אני חושב על פסיקת ר' שלמה זלמן אוירבאך במהדורה הראשונה של 'שמירת שבת כהלכתה', אני מתיר לעצמי איסורים ומתרץ לעצמי שוב ושוב: 'המצב שבו אני נמצא'…

בשלב הזה, לצד התמודדות ההלכתית הפרטית שלי, הופכות השבתות להיות מרכז הסיוט של המשפחה, שבת הוא הזמן המשפחתי ביותר והחוסר שלי מורגש. אפרת לוקחת את בננו, והם הולכים להתארח אצל אנשים אחרים לסעודות. היא מנסה כמה שיותר לצאת מהבית במהלך השבת. אני מצדי מנסה שלא ידעו ולא יראו, לא רוצה לפתוח עוד נושא כאוב בבלגן המשפחתי: הקושי האישי והזוגי. די מהר נהיה מובן מאליו שכך נראית השבת שלי, ואפרת רואה ומבינה שזה מה שאני צריך. הלכתי לישון עם מוזיקה באוזניות, מנסה להירדם במשך שעות.

שבועיים אחרי שזה התחיל הגעתי לאבחון פסיכיאטרי, קיבלתי תרופות והתחלתי טיפול פסיכותרפי. האבחון ברור – לא היה צריך ידע רפואי נרחב לאבחן מצב דכאוני קשה ואובדני. ברור שבשלבים מסוימים אפרת הסתובבה עם פלפון בשבת כי היה עליה להיות זמינה מידית, למקרה שבו ארגיש שאני זקוק לה, כאן ועכשיו.

בשלבים שונים דברים עברו שינוי. הטיפול תרופתי התחיל לעזור. מצבי השתפר ואחרי חצי שנה לערך התחלתי שוב לצאת לעבוד. לפני שפרץ המשבר, הייתי אמור להתחיל לימודים ועבודה ודבר מזה לא קרה. חזרתי לעבוד, ולפגוש אנשים אבל הכל היה מלווה בעליות ומורדות. באי יציבות. בחשש מהקריסה הבאה שאין לדעת מתי תגיע. ואז היא באה, לשבוע או שלשה. ושוב הכל מתחיל מחדש: האבדנות, הדכאונות. היה לי אקדח, הרי בהתחלה גרנו בעותניאל ורק אחר כך עברנו לירושלים. באחד המקרים לא הייתי רחוק מלהשתמש בו, אחי הוזעק למקום, והגיע בלווית משטרה. הם לקחו לי אקדח. זה היה יום ששי, המשטרה לקחה אותי לכפר שאול למיון פסיכיאטרי. הצלחתי לשכנע את הפסיכיאטר שלא הלכתי לבצע את המעשה האובדני והוא שחרר אותי בתוך השבת. מצאתי את עצמי צועד עם אחי מכפר שאול לקטמון. הליכה ארוכה בשתיקה. זועם על השבת ועל העול שמטילה עלי: ההליכה הכבדה והקשה הזו. יום טראומטי זה היה, לי למשפחה, אפרת נכנסה להתקף חרדה, ונלקחה לבי"ח.

עם הזמן ממשיכים לחפש, מחפשים עוד תרופה ועוד תרופה, מחפשים ומוצאים. התרופה מועילה, ואני מתחיל לעבוד, לחיות. באותו זמן, חיי החיצונים – עולם העבודה והחברים בחוץ מתנהל כשורה,  והעולם הפנימי בבית, קורס. בחוץ הכי טוב – ושאף אחד לא יעלה בדעתו שלא בסדר. אבל סופי השבוע הופכים להיות ימים של ייסורים מתמשכים לי ולמשפחה. סעודות השבת הופכות להיות החרדה השבועית של אפרת, שאמרה פעם איך שבת היא דבר נהדר למשפחות שטוב להם ואיזה סיוט היא לאלה שלא.

היא נעזרת בקרובי משפחה בקהילה. במעגלים מצומצמים.

אני קופץ כמה שנים קדימה: לפני שנה, באזור חג השבועות הגעתי למצב קשה ולא מאוזן, התרופות אבדו השפעתן. הייתי במצב אובדני בחדר וערמת כדורים בידי כשאפרת נכנסה ומצאה אותי. זה היה ליל שבת, היא התחילה להתקשר לכל מיני אנשים ולבסוף חברה מהצפון החליטה לנסוע בעיצומה של שבת, כדי לבוא להיות איתה ולשמור עלי ביחד איתה.

למדתי מכאן, שההתיחסות ההלכתית צריכה לכלול לא רק את החולה עצמו, אלא גם את סביבתו התומכת. כמו שדולה נוסעת לשבת לעזור ליולדת כדי להרגיע אותה ולהקל עליה. להקלות בתחום זה ישנה משמעות מרחיקת לכת. הידיעה שלי שאפרת מלווה ונשענת משפיעה מאד על רמת החרדה והדיכאון שלי עצמי וכמובן גם שלה.  

ובתוך כל זה, ילדנו ילד נוסף.  כמובן שהייתי במצב נורא בזמן ההריון ואחרי הלידה – קרסתי.

לפני שנה החלטתי שמחיר ההסתרה גבוה מדי, גם בבית וגם בחוץ. הצורך להוכיח את עצמי ולהיות הכי בסדר, הוא הנעה לא בריאה. ו'יצאתי מהארון'. סיפרתי לעולם על מצבי.

לפני שנה וקצת החלטתי לבנות מחדש את ה"מגדלים" שלי, שקרסו. את העולם הפנימי. הדתי הרוחני. התחלתי שוב ללמוד. להתפלל בצורה מסודרת. ללמוד עם הילדים. סעודות שבת לפרקים כשהייתי בטוב חזרו להתקיים בביתנו סעודות שבת. ככל שהייתי במצב יציב יותר העולם הדתי הלך והשתקם. לפני שנה וחצי השלמתי את מבחן הרבנות האחרון.

אני מרגיש שיש משהו בעובדה שאני יודע הלכה, והפסיקות שראיתי כתובות לא רחוקות ממה שפסקתי לעצמי. קיומה של סכנת חיים או העדרה,. דרבנן או דאורייתא. כל הפרמטרים הללו – הצילו את חיי. היו תקופות שלא הייתי מסוגל אחרת. העובדה שאני מכיר ויודע את עקרונות היסוד, ושהתכנות הבסיסי שלי הוא הלכה, איפשרה לי להרגיש שלא בעטתי בעולם הזה. אומנם החיים שלי התערערו וקרסו, אבל העולם הדתי הבסיסי עדיין עומד, ואיני צריך לבעוט בו כדי להתקיים. הדבר מאפשר לי עדיין בצעדים מתקדמים לשוב ולבנות קומות רוחניות חדשות.

בשנה שעברה השלמתי את התואר השני, אני שומר על הילדים שלש פעמים בשבוע מטפל בהם. עובד. תפקודית אני בסדר רוב הזמן. נפשית מאד לא קל לי. כל הזמן שוב ושוב יש נפילות, קטנות או גדולות. תרופות נבדקות. ואולי צריך לשנות. אולי אצטרף לניסוי. הבנתי שמדובר במצב כרוני, וכך צריך להתייחס אליו. זו אינה  פציעה שעוברת.

יש לי שאלה