לא תוכל להתעלם – מצוות השבת הנפש האובדת | הרבנית אמירה רענן

לא תוכל להתעלם – מצוות השבת הנפש האובדת | הרבנית אמירה רענן

לרבות מן המצוות המוסריות, כאיסור להרוג, לגנוב ולנאוף, יש מקבילות בחוקי אומות העולם, אבל מצוות השבת אבדה מיוחדת לעם ישראל ואין לה אח ורע אצל הגויים. מגיל צעיר אנו מנחילים לילדינו את רעיון 'השבת האבדה' ומלמדים אותם בפועל את הדרך לקיים אותה – בהכרזה ובנתינת סימנים.

המושג "אבדה" מובנו חפץ שהלך לאיבוד, אבל מובנו גם אבדת הנפש. בעברית הישראלית אנחנו מדברים על 'אבדות בנפש', וכשמת אדם, אנחנו אומרים "חבל על דאבדין ולא משתכחים".

והשבותו לו

הגמרא במסכת סנהדרין (עג, א) מחברת בין שני סוגי ה'אבדות' – של הרכוש והנפש ואת הנימוק להצלת חיי אדם היא מבססת על פסוקי השבת האבדה. הציווי 'והשבתו לו' הלקוח ממצוות השבת האבדה בספר דברים (כב, ב) מהווה על פי הגמרא אחד הנימוקים לחיוב אדם להציל את נפש חברו:

מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו?  

תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך" .

והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: [האם מכאן נלמד? לא, כי משם נלמד:]

 אבדת גופו מניין?

תלמוד לומר "והשבתו לו".

כלומר, הגמרא לומדת ממצוות השבת אבדה את החובה להציל גם את הנפש. ובניסוחו של רש"י שם :  "השב את גופו לעצמו".

הגמרא במסכת בבא קמא (פ' – פ"א) מביאה עשרה תנאים שהתנה יהושע שינהגו העם זה בזה, שהמשותף לכולם הוא דברים שהם הנהגות שלפנים משורת הדין. אחד מעשרת התנאים הללו הוא ההיתר להפסיד ממונו של אדם  על מנת להציל חייו של חברו. הדוגמה שהיא מביאה הוא אדם שתעה בסבך קוצים וזמורות סבוכות, וההיתר לקצוץ זמורות אלה כדי להוציאו משם, על אף הנזק הכלכלי שייגרם לבעל הכרם.  

משתי הדוגמאות הללו ניתן לראות  כי הגמרא מרחיבה את מצוות השבת אבדה בהשוואה לתורה שבכתב. התורה שבכתב מדברת על השבת ממונו של אדם, ואילו התורה שבעל פה מרחיבה את המצווה להשבת עצם חייו, נפשו וגופו. 

השבת הנפש  והצלת הרוח

רש"י, בפירושו לגמרא שם (ד"ה: "והשבותו") הולך צעד נוסף וכותב:

"שאם טעה חבירך אתה צריך להעלותו לדרך".  

פשטות דבריו של רש"י מדברת על אדם שתעה בדרכו, וישנה חובה להשיבו אל הדרך הסלולה לייעדו. היה מי שהרחיב  את משמעות הדברים, אל החובה להשיב לא רק את גופו אלא אף את נפשו של האדם הטועה. במובן זה "להעלותו על הדרך" משמעותו היא 'להשיבו לדרך המוטב'. בדברי בעל המנחת חינוך (רל"ט, מצות תוכחה) מובא דבר זה ביתר בהירות וכך פסק להלכה:

וגם והשבות (דברים כ"ב, ב') – לרבות אבדת גופו.

על אחת כמה וכמה דאם יכול להצילו מן העבירה,

דהוא אבדת נפשו וגופו רחמנא ליצלן,

בודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו".

גם החפץ חיים (על התורה, פרשת משפטים, כ"ג ד') מקשר בין אבדת הרכוש לאבדת הנפש התועה:

ומזה נוכל להתבונן

אם חסה התורה כל כך על ממונו של ישראל אפילו על חמורו או שיו שתעה והרחיק מן הדרך והחובה על כל אחד להטותו הדרך

כל שכן שצריך לרחם על הנפש הישראלית שתועה מן הדרך אפילו אם יצטרך עמל רב להשיבה.

גם האדמור מחב"ד ר' מנחם מנדל שניאורסון (תורת מנחם תשמ"ו חלק ג', שיחת ש"פ קדושים, פסקה כ"ד)  על הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" הולך בדרכם של הנזכרים לעיל מזהה בין מות פיזי של הגוף למות רוחני, ומחבר את חובת הצלת הנפש ממיתה, להצלת הנפש מחיי טעות:

כתיב "הדם  ("דם רעך")- הוא הנפש", וענינו ברוחניות – תורה ומצוותיו, ש"הם חיינו ואורך ימינו". וזהו הפירוש הפנימי ד"לא תעמוד על דם רעך" – יהודי שנמצא במעמד ומצב של סכנת מיתה ("דם רעך") ברוחניות, ח"ו, יהודי שאיבד את החיות האמיתית… ומביא רש"י דוגמא לדבר – "כגון טובע בנהר", שכן, הסיבה לכך שהגיע למעמד ומצב של סכנת מיתה, היא – "מים הזידונים", דקאי על הענינים הבלתי רצויים שבעולם, אשר, מפני היותו מונח בהם כו', הגיע סוף כל סוף למצב של "טובע בנהר", רחמנא ליצלן, ויתירה מזה – "טובע בים" (כלשון הרמב"ם והשו"ע), שאז, הסכנה היא גדולה יותר מאשר "טובע בנהר". ובכן, אודות מצב כזה אומרת התורה : "לא תעמוד על דם רעך", כלומר, כאשר אתה רואה יהודי שנמצא במעמד ומצב של סכנת מיתה רוחנית, רחמנא ליצלן – אסור לך לעמוד "לראות במיתתו", רחמא ליצלן, מכיון ש"אתה יכול להצילו"… בידך תלוי הדבר להשיב ולהחיות את נפשו !"

מכל אלה למדנו שישנה חובה להציל לא רק את גופו של האדם, אלא אף את נפשו, על כל המשתמע מכך.

נפש תועה

אמנם כל האמור עד כאן לא נאמר אלא לגבי השבת הנפש התועה או הטועה, במשמעה של תעיה רוחנית, אך לא רחוק הוא מלטעון שהוא הדין בתעייה נפשית, כמשמעותה הפשוטה:  מצוקות הנפש של האדם וייסורי נפשו. כשנתקלים אנו בנפש חברנו הנסחף בזרמי החיים, במערבולות נפשו והטובע – בין עם בנהר, המתוחם בגבוליו, ובין אם בים, שאין לו סוף, ואין בידו להציל את נפשו בעצמו מוטלת עלינו החובה להשיבו.

אנשים הנושאים בתפקידי מפתח, בהנהגת הציבור והקהילה, והקשר עמם,  בתוכם רבנים ואנשי הלכה, כל אלה מצווים בהשבת אבדת הנפש ביתר שאת, כפי שמוסיף החפץ חיים (שם) וכותב:

"והנה ידוע דרשת חז"ל (בבא מציעא ל"א א') על הכתוב "השב תשיבם לאחיך" – אפילו מאה פעמים. ומזה נלמוד אף בעניננו שצריך לעמול אפילו מאה פעמים להטות את התועים אל הדרך הישרה…

והרי הם ממש כשה אובד שאינו יודע איך לשוב אל בית בעליו ומצוה רבה לרחם עליהם ולהורותם הדרך הנכונה וכמו שכתוב והודעת להם את הדרך ילכו בה.

והנה ישנם אנשים מבעלי תורה אשר נתן ד' בהם חכמה ותבונה וראויים להקרא בשם רועי ישראל, ויש בכחם לרפאות שבר עמנו להורותם הדרך הסלולה לד' אין להם לחשות בעת הזאת [*ההדגשה שלי] שע"י השיים התועים בדרך נעשים אבודים לגמרי בהמשך הזמן ודמם יידרש מהם".

ואם, כפי שהראנו עד כה, ניתן להתייחס אל "השבת אבדה" גם במשמעותה הנפשית, יש להידרש אף לציווי הנוסף המופיע בה: "לא תוכל להתעלם", במשמעות זו.

לא תוכל להתעלם

את המלים "לא תוכל" שבפסוק זה לא נפרש כקביעה שאין אתה מסוגל להתעלם, שהרי אדם הרואה מציאה, וודאי שהוא יכול לעבור על פניה ולהתעלם! אונקלוס פירש את הפסוק: "לית לך רשו לכסיותה". כלומר אין לך רשות להתעלם. גם בפסוק דומה, שנאמר לגבי מעמד הר סיני (שמות י"ט, כ"ג): " לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי", פירש רש"י שם "שאין להם רשות". עדיין יש מקום לשאול שאם כך הוא, הרי מלים אלו נראות כמיותרות, שהרי ניתן היה לומר זאת בציווי: "לא תתעלם".

פירושו של האלשיך (תורת משה, פרשת כי תצא) מעניק לדברים משמעות נוספת המבארת את הדבר. וכך הוא כותב:

ואחרי ששלשת במצווה [=שקיימת השבת אבדה שלוש פעמים, בשור, בחמור ובשמלה] מאז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצווה שמעצמך לא תוכל להתעלם.

 שאפילו יהיו לך עסקים רבים או תהיה זקן ואינו לפי כבודך לא תאמר 'פטור אני', כל כך תהיה המצווה חביבה בעיניך שלא תוכל להתעלם מעצמך ותעשנה".

וודאי שיש לך את היכולת להתעלם, אומר האלשיך, אלא שמצווה אתה ללמד את נפשך פעם אחר פעם להשיב אבדה, עד שלא תוכל יותר להתעלם, ושיהפוך לך הדבר לטבע. לדבריו, מצוות השבת אבדה היא מצווה חינוכית, שהאדם מצווה לחנך ולהרגיל את עצמו בה.  ובבואנו להידרש לציווי זה במשמעותו הנפשית, הרי שכל אדם מחויב לחנך את עצמו לראות במצוקותיו של האחר ובקשייו, עד שלא יוכל לעמוד מן הצד ולהתעלם מחבירו.

ייאוש

ההשוואה שאנו עושים כאן בין אבדת ממון לבין אבדת נפש, דורשת מאתנו לדון במושג ה"ייאוש". כשם שחכמים התייחסו למושג הייאוש בקביעת הקריטריונים לחיוב מצוות השבת אבדת הממון, כך יש לדון במושג זה, כשמדובר באבדת הנפש.

על אבדת ממון, אומרת הגמרא בבבא מציעא (כ"ג א) כך:

אמר רב זביד משמיה דרבא:

כללא דאבדתא: כיון דאמר ווי לה לחסרון כיס – מיאש ליה מינה

ייאוש הבעלים מן החפץ, מאפשר למוצא להתעלם ולא להשיב את האבדה. לכאורה, כך הדבר גם לגבי אבדת הנפש: כאשר האדם מיואש ממצבו הנפשי הרי שלזולת יש רשות להתעלם ממצבו, ולא להושיט יד לסייעו.

דבר זה מעורר קושי, וכי אין להושיט יד לאדם ולסייעו בשעת ייאושו דווקא כשלכאורה הוא זקוק ביותר לסיוע זה?

אלא שיש לעיין בסוגיית הגמרא הגמרא (שם כ"א א) מחלקת בין מצבים שונים, בין אבדה שיש בה סימן, לאבדה שאין בה. דבר שיש בו סימן, לדעת הכל אין בו ייאוש,  גם כאשר שמענו אותו בייאושו: "ואף על גב דשמעיניה דמייאש לסוף". בדבר שאין בו סימן, כאשר הייאוש הוא שלא מדעת, נחלקו אביי ורבא, והלכה כאביי, שייאוש שלא מדעת "לא הוי ייאוש". רק ייאוש מדעת הוא לכולי עלמא ייאוש.

כך, אפשר לומר שגם באבדת הנפש, כל עוד שיש "סימן", קצה חוט המאפשר לזולת למצוא את הדרך להשיב נפשו של האובד, אין זה ייאוש, אף אם המאבד איבד כבר את התקווה שיוכל להיוושע.

לעומת זאת בפרפרזה על "ייאוש מדעת", יש אדם המאבד את עצמו לדעת, מתוך גמירות דעת ברורה. אדם כזה, החברה ושליחיה לא מחויבים להשיב את נפשו מדין השבת אבדה. אך כאשר אפשר לומר שייאושו של האדם איננו 'מדעת', שעדיין הוא לא איבד לגמרי את זיק התקווה, יש להשיב את נפשו, גם במצב ש"אין בו סימנים", גם שאין אנו רואים בבירור כיצד אפשר לסייע בידו. גם במקרה כזה,  חובה על הזולת לא להרפות ולא להתעלם עד שיוכל להשיב את אבדתו.

סיכום

במאמר זה ניסיתי לקשר בין הלכות השבת אבדת הממון, להשבת "אבדת הנפש", על משמעויותיה השונות: חיים, טעות רוחנית, וחולי נפשי. ניסיתי ללמוד לא רק על העיקרון שבחובת ההשבה, אלא גם על פרטי המצווה השונים, כגון האיסור להתעלם, והופעתו של הייאוש. 

התורה מצווה על תלמידי החכמים הממונים על הציבור לא להסתפק במתן מענה הלכתי כאשר מגיעה אליהם שאלה הנוגעת למצבים נפשיים. חובתם הקודמת לכך היא 'להשיב את הנפש'. כמשרתי ציבור וכאנשי תורה, עליהם לזהות ולמצוא את אבודי הנפש הללו בסביבתם, ולהשיב את נפשם. מילה טובה, הקשבה, תמיכה והפניה לסיוע מקצועי, יכולים להיות לעזר רב לסובלים במצוקתם. פעולות אלו עשויות למנוע הגעה למצבים שבהם מתבקש מענה הלכתי.

יש לי שאלה