קשב וריכוז בתפילה

שאלה

שלום,

אדם שיש לו הפרעת קשב וריכוז ואינו מצליח להתרכז בשעת התפילה. מה עליו לעשות?

תשובה

הקדמה: תפילותינו ארוכות ומורכבות ממספר קטעים.  ברוב הקטעים אין כלל אזכור של צורך בכוונה או ביטוי אחר המצריך ריכוז בעת התפילה. עקב כך עלינו לדון בקטעים המצריכים כוונה וכאלו יש שניים : קריאת שמע ותפילת עמידה.  

מהי כוונה

אדם שיש לו הפרעת קשב וריכוז יש לו גם קושי להתכוון. מפני שכל כוונה מצריכה ריכוז כלשהו עלינו להגדיר מהי כוונה ומהי הכוונה הדרושה על מנת לצאת ידי חובת מצווה.

ברצוני להביא שני הסברים למונח "כוונה".

1. כוונה זה להבין את פירוש המילים שאנו אומרים בשעת התפילה. הטור (או"ח ריש' סי' צח) פוסק כך, "מחשבתו כיצד? דתניא המתפלל צריך שיכוין לבו שנאמר תכין לבם, פירוש שיכוין פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם". כוונת הטור שכאשר המתפלל מבין את המשמעות הפשוטה של המילים שהוא מתפלל, ושתפילתו היא להקב"ה, זוהי הכוונה הרצויה.

1. הרמב"ם פסק (הל' תפילה פ"ד הט"ו) "כוונת הלב כיצד? כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל". בנוסף הרמב"ם (שם הט"ז) מגדיר מהי כוונה בתפילה, "כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה". הרמב"ם פסק (שם פ"י הל' א) "מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך". אנו רואים שלפי הרמב"ם צריך כוונה כללית של דע שאתה עומד לפני השכינה ולא כוונה בכל מילה ומילה.

תפילת עמידה

הגמרא בברכות (לד,ב) אומרת על תפילת עמידה, "המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוין בכולן – יכוין את לבו באחת". מגמרא זו משתמע שלכתחילה אדם צריך לכוון בכל הברכות של תפילת עמידה, אך בדיעבד כאשר אדם אינו יכול לכוון בכל הברכות, אדם זה יכוון לכל הפחות בברכה אחת. הגמרא אומרת מה היא הברכה הזו, "אמר רב חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי: באבות". אולם בברכות (ל,ב) הגמרא סותרת את הגמרא שראינו עכשיו ואומרת, "והאמר רבי אליעזר: לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוין את לבו – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל". רבי אליעזר אומר, אם יכול לכוון בכל התפילה, רק אז יתפלל ואינו מקל להתכוין רק בברכה אחת. התוספ' והרא"ש אומרים, שרבי אליעזר כן מתכוון לכונה רק לברכה אחת והיא אבות, כמו בברכות (לד,ב). התוספ' והרא"ש לומדים שרבי אליעזר מתכוון לברכה אחת מהמילים המשותפות לשתי הסוגיות – "יכול לכוון". מאחר שהסוגיה בברכות (לד,ב) אומרת שאם אי-אפשר לכוון בכל הברכות, יכוון  בברכה אחת, כך גם הסוגיה בה רבי אליעזר אומר שאם אינו יכול לכוון בכל התפילה, אל התפלל, כוונתו לברכה אחת. הסמ"ג (עשין ס' יט) מביא את דבריו של רבי אליעזר אך בשינוי הנוסח וז"ל  "לעולם ימוד אדם דעתו אם יוכל לכוין לכל הפחות בברכת אבות יתפלל ואם לאו לא יתפלל". כך פסק הטור והוסיף שאם לא כיון באבות צריך לחזור. השו"ע (או"ח סי' קא סע' א) פוסק, "המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות; אם לא כיון באבות, אף על פי שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל. הגה: והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור (טור)". מפסיקתו של השו"ע עולה שלכתחילה צריך לכוון בכל הברכות, בדיעבד צריך לכוון רק באבות ואם לא כיוון באבות, יחזור ויתפלל שוב. הרמ"א פוסק שאין צריך לחזור עתה, מפני שעתה אין כוונה ואפ' אם נחזור, לא נתכוון.

מסקנה מהרמב"ם

לענ"ד הקטנה, כאשר אדם מתפלל, אדם זה מראה שהוא עומד לפני ה'. ועמידה זו נחשבת לו לכוונה בכל התפילה. דעה זו ראיתי במ"ב (סי' ס ס"ק י) "ודע עוד דכתב הח"א בכלל ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אף על פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אף על פי שלא כיון בפירוש יצא אבל בסתמא בודאי לא יצא כדאיתא בתוס' סוכה [דף ל"ט ע"א ד"ה עובר עי"ש] וכ"ז לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה". כתב (החזון איש על גליון ספר חידושי רבנו חיים הלוי) "שכל אדם העומד להתפלל אינו מוגדר כ"מתעסק", כי בעצם בואו להתפלל יש כבר "ידיעה כהה" שהוא נמצא בתפילה לפני השכינה, אלא שאין לבו ער כל כך, ובידיעה קלושה זו סגי בדיעבד" . שוב ראיתי בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' רעו) שפסק שאדם בא לבהכ"נ לשמוע קול שופר ולא כיוון לצאת י"ח. למרות שלא כיוון, יצא לכתחילה י"ח שופר. ז"ל של בעל הלכות קטנות, "באדם הבא לבהכ"נ לצאת י"ח שאע"פ שבשעה ששמע לא כוון לבו אלא סתמא אמרינן כיון שעשה מעשה ובא לב"ה סתמו כפירושו שכיון ממש קרינא ביה אך זה שמדי עוברו שמע קול שופר או מי שהוא ביתו אחורי ב"ה לא עשה מעשה ותנועת הגוף עד שניכרים מעשיו שרוצה לכוון לכך אף על פי ששמע צריך שיכוין בפירוש משא"כ אותו שבא לב"ה לצאת י"ח עם הצבור אין לך כוונה גדולה מזו. וכן הביא מרן בב"י סי' תקפ"ט בסופו משם הירוש' עי"ש: (עי' באה"ט ס"ס תקפ"ז ולק' סי' רע"ט)".

קיום מצוות כפי יכולת האדם

ברצוני לטעון שכאשר אדם מקיים מצוות\הלכות לפי יכולתו המרבית, אדם זה מקיים את המצווה\הלכה לכתחילה. אתן דוגמה, אדם שאינו יכול לעמוד בתפילת עמידה, ישב בתפילה. כך הגמרא בברכות (ל,א) אומרת, "תנו רבנן: היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה, אם יש לו מי שיאחז את חמורו – ירד למטה ויתפלל, ואם לאו – ישב במקומו ויתפלל; רבי אומר: בין כך ובין כך – ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי". השו"ע (או"ח סי' צד סע' ד) פוסק כשיטת רבי בברכות וז"ל  "היה רוכב על החמור, אין צריך לירד ולהתפלל, אפילו אם יש לו מי שתופס חמורו, אלא מתפלל דרך הילוכו; וכן אם היה בספינה או ע"ג קרון, אם יוכל לעמוד, עומד; ואם לאו, יושב במקומו ומתפלל". מגמרא ומהשו"ע אנו לומדים שמותר לאדם לשבת לכתחילה בתפילת עמידה אם כך אדם יכול לכוון. הסיבה שהלכה זו נפסקה לכתחילה ולא בדיעבד היא, שאדם זה יכול לכוון הכי טוב כאשר הוא יושב. מצאנו אותה הלכה בחולה שמותר להתפלל בשכיבה על הצד כיוון שהוא כך מכוון הכי טוב. בהלכות קריאת שמע ובתפילה אין אנו מוצאים התייחסות מיוחדת לאדם עם בעיות קשב וריכוז או עם בעיות שכליות המונעות ממנו כוונה. לכן כל ההלכות העוסקות בכוונה באדם שאין לו מגבלות כלל, מתייחסות לאדם המכוון לכתחילה או בדיעבד.

סיכום

נראה לי, מהדיון כאן שלאדם שיש לו בעיית קשב וריכוז ומתכוון כפי יכולתו בשעת תפילתו יוצא ידי חובת כוונה לכתחילה (כמו שבעל הלכות קטנות אמר שאדם בא לבהכ"נ לשמוע קול שופר ולא כיוון לצאת י"ח. למרות שלא כיוון, יצא לכתחילה י"ח שופר וכמו שהמ"ב והחזון איש אמרו לגבי אדם ללא כל מגבלה המתפלל, אדם זה מראה שהוא עומד לפני ה'. ועמידה זו נחשבת לו לכוונה בכל התפילה בדיעבד).